יוצא לי לחשוב שההתמקמות שלי כמדריך קשורה להכרה שלי במגבלותיי כמטפל. כמטפל אינך יכול לחרוג ממידתך כאדם (כך לפחות אני חש). אתה מי שאתה, על מידותייך, מסעך כאדם, יכולותייך/מגבלותייך והישגיך/כישלונותייך הפנימיים והחיצוניים. אותה הפריווילגיה שקיימת כמורה או כמדריך (התחושה שאפשר לחרוג מתחומי ה"טוב-דיו" אל טווח הטוב והלאה ממנו), אינה קיימת כמטפל. ועדיין, למטפל שמורות פריווילגיות מסוימות, שקשורות לסטינג, שאינן קיימות כהורה. ויניקוט כתב שהוא נמשך שוב ושוב לאותה תחושה של פגיעה (impingement) שקיימת כמטפל. יתכן שזוהי משיכה לתחושה של מגע אמיתי עם מציאות, הדומה לפליאה/תסכול הטבעיים של עובדי אדמה. עובד אדמה מנוסה יודע, למשל, שיש תהליכים מחוץ לשליטתו וקצבים שבהם אי אפשר להאיץ. פגיעת המציאותיות (כולל קצביותה הטבעית) מזינה באופן עמוק.
הכוח החזק שעומד מאחורי טווית אשליות הקשורות לעצמי, לאחר, לטיפול ולעולם, סופג מהלומות נכבדות כמטפל, אך מידי פעם מופתע לטובה. הערכות יתר/חסר והכפילות יכולת/אוזלת-יד נוכחים כל הזמן. כל קריסה או האדרה של קוטב – למשל של יכולת, או של אוזלת-יד – חוטאת להתהוות הטיפול. סימינגטון טבע את המושג "אקט של חופש" (Act of freedom) וטען שהיכולת של המטפל להצהיר על אחרותו היא קריטית לטיפול. אחת המדריכות שלי פירשה זאת באופן שונה. מבחינתה הדבר הקריטי הוא האקטים המתמשכים של חופש המטפל מהנרקיסיזם של עצמו. אהבתי.
במובנים נוספים קל יותר להדריך מאשר לטפל. אין ספק שיש מרחב רב יותר כמדריך. אני אוהב את ההקבלה של טיפול ללוחמה בחזית לעומת הדרכה כאנשים שיושבים מאחורי מסכים בפיקוד העורף. עם זאת, כפי שכתבתי, על המדריך לזכור תמיד את תפקודו שלו כחייל בחזית, על מנת שלא לעורר במודרך תחושות קטנות. לאיזה ציוד זקוק החייל הספציפי העומד לחזור לחזית?
כל הזמן יש לסתור את היווצרות אמות המדידה של "טוב" – "לא-טוב", "יותר" – "פחות", ולפתוח אפשרויות התבוננות ממקום אחר. יש להחזיק אמונה ותחושת משמעות. פעמים רבות החיפוש הוא אחר המשגה שתיתן משמעות למה שכבר מתרחש בקליניקה, אפילו אם המודרך מרגיש שדברים תקועים או כושלים. בו-זמנית, יש לתת תוקף לחווית המודרך (אם הוא למשל מרגיש תקוע) ולא לשגות באשליות ובעידוד ריק. האמונה כוללת לא רק אמונה בטיפול כמסגרת מצמיחה, אלא גם בנכונות הצימוד בין המטפל והמטופל הספציפיים. זו אינה אמונה גורפת או עיוורת המבוססת על אידיאולוגיה רוחנית (שאני לא ממעיט בערכה), אלא יותר חיפוש: מה המטפל והמטופל הספציפיים עשויים לעשות האחד למען השני? איזה מסע משותף של צמיחה הם עוברים? מהו המכנה הנפשי המשותף העמוק ביותר ביניהם? לא כל מודרך עסוק בשאלות האלה, ואני לא כופה אותן. עם זאת, מניסיוני כמטפל אני יודע שהן עשויות לשמש כציר נוסף המכווין את החיפוש בתוך הפגישה.
ההדרכה שאני נותן עשויה להיקרא "דינמית" אולם אין משמעותה שהיא חותרת להישען על תיאוריה פסיכואנליטית כזאת או אחרת. זה נכון שתאורטיקנים מסוימים משפיעים על חשיבתי, אך הגישה הדינמית כוללת בליבתה ובעומקיה סוג של הקשבה-חיפוש יצירתיים והדדיים הנשענים על רגישות. בשפה של ביון זוהי עמדה השואפת להפחית אחיזה בזיכרון, בתשוקה ובהבנה, לצורך יצירת מגע עם האמת המתהווה. בשפה של ויניקוט "החיפוש יכול לצמוח רק מתפקוד מפוזר וחוסר-צורה, ואולי מתוך משחק ראשוני, כאילו בשטח נייטרלי. רק כאן, במצב לא מגובש זה של האישיות, יכול להופיע הדבר שאנו מתארים כיצירתי" (מתוך פרק 4 – משחק: פעילות יצירתית וחיפוש העצמי, משחק ומציאות).
כמדריך אני מכוון לאפשר תהליך שאינו קופץ להבנה שטחית או אינטלקטואלית, או לנתינת עצות. אני מאמין בתהליכי מטהß מעלה Bottom-Up כמפתחי תבונה, רגישות ועומק. השתהות בתוך הרבדים החוויתיים הטרום-פרשניים מאפשרת להבנה אמיתית ולא רק אינטלקטואלית לקרום עור וגידים בקצב טבעי ולפרוח באופן אורגני. הבנה שכזאת הינה לרוב עמוקה ואינטגרטיבית, ועם זאת פשוטה. יש תחושה כאילו היא הייתה כל הזמן מול העיניים ורק חיכתה להיראות.
תפקידי כמדריך הוא לנסות לאפשר לכל מודרך לגבש את סגנונו ולהתפתח לפי דרכו.