כשמדובר בביון אני תמיד חש שחייבים להתחיל במילה "אמת". מייד אחר כך יש להציג את O (האינסופי, הממשי, המתהווה, האלוהי, האמת הרגשית של פגישה טיפולית) ואת הקשר המתוח בין O לבין K (Knowledge). K מסמל בו-זמנית מישור גשמי ואובייקטלי המכיל דברים הניתנים לייצוג ולידיעה, ובו זמנית תהליך למידה הכולל את היכולת לשאת תסכול, המאפשר צמיחה.
כאשר למדתי מתמטיקה בתואר ראשון (במקביל לפסיכולוגיה), אחד המרצים היה נכנס לכל שיעור עם פתק קטן בלבד, אותו הוא שלף מכיס חולצתו המכופתרת. הוא היה מביט בו ואז ממלא את הלוח בנוסחאות במשך שיעור שלם. אני מדמיין את ביון כותב ומלמד מתוך פתק קטנטן עליו כתוב OàK (חלק מהיופי בביון הוא שכל קורא שלו ידמיין משהו אחר על הפתק הקטנטן). בקריאה שלי, ההבנה הרגשית והסומאטית כי כלי הידע שלנו, הכלים שבעזרתם אנו תופסים את המציאות, הינם סובייקטיביים וחלקיים, ויכולים לקלוט רק פרגמנטים מסולפים מהממשות הינה שורשית לחווית המציאות של ביון. תחושת הלא-נודע, המסתורין, הינה המצע החוויתי שממנו מטפל וכותב ביון.
כותבים ומורים המנסים להסביר את ביון ובוחרים נקודת כניסה אחרת לרעיונותיו, תמיד מייצרים אצלי תנועת התנגדות קלה, במיוחד כאלה שאינם מתייחסים ל- O. אני מרגיש שהם יכולים לתווך רעיונות, מושגים והבנות, אולם, בחוויתי, הם עלולים למעוד במסירת תודעתו. אם נשחק במושגים של K ו O, נוכל לומר, שסגנונות הוראה שכאלה עשויים להנחיל ידיעה אודות ביון ורעיונותיו (K), אך מתקשים להעביר בישירות את רוחו של ביון (O).
אוגדן ואייגן הם, לדעתי, דוגמא טובה לכך. אוגדן חריף ואנליטי – אינטגרטור דידקטי וחדשן. הוא מוסר את עיקרי המשגותיו של ביון ואת תחושת הקריאה בו בבהירות מתמטית מאלפת. אין ספק שהוא קולט את ביון, מעריץ את המקוריות הגאונית שלו, ומקבל מהוויתו השראה. עם זאת, קשה להרגיש דרך כתיבתו (לפחות דרך הספרים שתורגמו לעברית) שהוא חש את המימד המיסטי O. לעומתו, אייגן חש ב O, ומעביר תחושה שלו לקוראיו.
מתקבל אצלי הרושם שלאייגן יש "איבר רוחני" הקולט בבשרו את התחושה הרליגיוזית O(אני שואב את המילה 'רליגיוזי' מהסופר אהרון אפלפלד). איבר, שהינו חסר, מחווט באופן שונה אצל אוגדן, או שאוגדן מבכר להשמיטו מסיבות מקצועיות/אישיות. בהבנתי, זוהי אחת הסיבות שבגללן קל היה לי להתחיל בקריאה של אייגן, ורק מאוחר יותר הכלי שלי נאות היה לקבל ולהיות ניזון מאוגדן – לאחר שהחוויה הסומאטית של O היתה מבוססת יותר ופחות מאוימת בהכחדה. אני משער שאצל קוראים אחרים החוויה עשויה להיות הפוכה. בשבילם אוגדן עשוי להיות ניתן לקריאה ורק לאחריו אייגן (אם בכלל).
תחושת המקודש הינה שורש חוויתי המשקף משהו ממהותנו האישית והעמוקה ביותר. זוהי תחושה ששזורה על כל מימדי הגוף-נפש-רוח ועם זאת בלתי אפשרי למקמה באופן מוגדר וסופי. היא מבחינה באופן אינסטינקטיבי ומיידי בין תדרים של בית ושל גלות. התחושה שאדם יכול "לדעת אותנו" כרוכה לא רק במישור של הבנה אינטלקטואלית ורגשית, אלא גם במישור של תחושת המקודש. יכולה להיות תחושה עמוקה של השתייכות ושייכות למסגרות שונות המחזיקות בתפיסה דומה כלפי המקודש (כמו גם זרות תהומית במסגרות אחרות). בנוסף, דמיון בחווית המקודש עשוי לייצר בין שני אנשים הבנה ברמה כמעט טלפתית. המושגים "משפחה רוחנית" ו"שורש נשמה" עשויים להבהיר משהו מכוונתי, אם כי הם אינם מדברים בדיוק את השפה שאני מכוון אליה.
תחושת המקודש הינה תמצית תודעתית. היא משקפת את הדרך הייחודית שבה תודעתנו עדה ומתעדת את חווית הקיום. בחווייתי, ככל שמעמיקים עוד ועוד לתוך הפנימיות שלה מתגלעת תחושה של בדידות קיומית, או נכון יותר, סינגולריות. למרות שיתכנו תחושות זהות, דימיון, שייכות וטלפתיה, מתברר שכמו פתית שלג, תחושה זו היא יחידנית. היא נוגעת בנקודת הקישור התשתיתית בין התודעה האישית לתודעה הקולקטיבית/אלוהית. כך, למרות שהיא נוגעת בחווית אחדות על-אישית (ו/או אל-אישית) היא סינגולרית. אין אדם שיכול להעיד על העולם ועל חווית הקיום בתוכו בדיוק כמונו. כמה מרומם ומבאס כאחד: מאחר שזוהי נקודת השקפה סינגולרית אין אפשרות שאחר ינסח אותה במלואה במקומנו.
אולי המשימה הקשה/הבלתי-אפשרית ביותר היא לייצר חפיפה בין הדרך בה אנו חושבים, כותבים ומדברים לבין הנקודה הזאת. התודעה – השפה שלנו – הרי מלאה בהשפעות זרות. נשאלת השאלה כיצד להתקרב אליה, לשבת בה, להשקיף ממנה, או נכון יותר, לאפשר למראה הנשקף ממנה להתפס על ידינו באופן ישיר יותר ומסולף פחות. כל מסגרת לימודית או אמונית, כל שיטה סדורה, לעולם לא תוכל להביא אותנו עד הסוף. משוררים, סופרים, חוקרים ומיסטיקנים עשויים לנסח חלקים נרחבים מהעדות הזאת, אולם תמיד תהיה שארית, אזורי עדות שאינם חופפים. ביון מעביר תחושה שהיה לו האומץ להתנקות מהרבה השפעות זרות ולקחת בעלות על המראה הנשקף מהנקודה הפנימית שלו. יכולתו לטבול שם, לכתוב משם, לחשוב משם, ולטפל משם, מעוררת השראה. היא עשויה לקדם את יכולתנו להתקרב אל הנקודה הפנימית שלנו. מטרת הקריאה בביון, אינה השגת ידע על התאוריה של ביון, אלא הצמחת היכולת להתקרב לנקודת העדות הסינגולרית שלנו. או, בשפה של ביון, היות-אחד עם O (At-one-ment with O).