התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
היי יעל, אכן, נשמע שהנטיה שלך בעבודה הטיפולית היא "ביונאית" במובן של המשיכה אל הלא-ידוע וההעדפה שלו כנקודת מוצא.
בהקשר למכולול הדברים שכתבת שכולל גם את היחסים בין אי-ידיעה, אובדן-דרך אלוהים ואמונה, עלו לי מספר פסקאות מסוף הפרק "מושג האינסוף אצל ביון ובבודהיזם", שכתבה אסתר פלד בספרה על פסיכואנליזה ובודהיזם. יתכן שהן יכולות לחדד דברים (ויתכן שלא:):
"ביון מחלץ את הביטוי "אמונה" מהקשרו הדתי; לא מפני שאין זה הקשר הולם, אלא כדי להימנע מן הטעינות של המושג הזה, היוצרת מיד נטייה להשתמש בו דווקא כדי להבחין בין דת למדע. עבור ביון אמונה היא הלך רוח חיוני למדען כמו לאמן; כל מי שעיסוקו בלא ידוע חייב תחילה להכיר בכך ששורשיה של כל ידיעה אמפירית נטועים באינסוף, בלא נודע. ממנו נוטל המדען את מה שנדרש לו כדי לדעת… F עומדת ביחס הפוך ל K בשל עיסוקה בלא נודע. K נוטה להתעלם מן הלא ידוע ולהעדיף את הידוע, ואילו F מתעלמת ממה שידוע כדי להניח מקום ללא ידוע…
התודעה האנושית עושה מאמצים רציניים להימנע ממפגש עם האינסוף בגלל ההיבט המתסכל ומעורר הקנאה של מפגש כזה. גם מי שמוכן להאמין, נוטה להאמין באיזו ישות על-טבעית, ובאופן הזה F מאבד את הקשר שלו עם O; ישות על טבעית היא החלופה מסוג K ל- O, היא הידוע הנוטל את מקומה של חווית הלא ידוע (Don't-Know Mind), והיא קשורה בהיעדר סובלנות לתסכול. "אלוהים" הוא ביטוי מסוג K, הוא פרה-קונספציה רוויה שאינה מותירה מקום לאינסוף. "אלוהים" קשור בזיכרון ותשוקה. לכן F בקשר עם O הוא אקט של אמונה ללא אל; לאמונה הזו אין אובייקט." (עמ' 169-170).תודה ששיתפת!
יקירהיי נגה, המושגים נועדו לשמש בחוויות של התבהרות וגילוי ויפה לראות שכך הם שימשו עבורך.
תודה ששיתפת!
יקירתודה נחמה, ששיתפת. הדהודים נהדרים על הנושא, השיר של עמיחי, הקשיות הרמוסה שעלולה להיות קשורה לידיעה, מוזיקה כנושאת אמת. גם אני מוצא שהתשתית המושגית של ביון נותנת המון תוקף לטיפול באמנויות.
תודה!
יקירמירית שלום, שמח לשמוע שחווית הלימוד משמעותית ומאפשרת הפנמה. תודה ששיתפת במקורות היוגיים הקשורים לאינסוף ולתנועה המתמדת מהאינסופי אל הגשמי. מתחבר למשאלה שהלימוד בקורס יהיה ממקום של ללא זיכרון ותשוקה ואולי אפילו לשאוף לאפשרות שביון מזכיר במקומות אחרים "ללא זיכרון, תשוקה, הבנה וחישה".
תודה ששיתפת.
יקירהיי יעל, מאוד אהבתי את החיבורים האסוציאטיביים שעשית. מסקרן יהיה לשמוע האם התחושות שלך סביב המושגים "אמת" ו"אי-ידיעה" יתחזקו, ישתנו או יתרככו ככל שיימשך הקורס. התנועה שדיברת עליה עשויה להתחבר לתנועה שביון כינה PS <-> D. תנועה שאני דן בה בשיעור הבא. שמח ששיתפת ומוזמנת לעשות זאת גם בעתיד.
יקיררות שלום, מאוד נהניתי והתרגשתי לקרוא את התגובה שלך על השיעור של השפעה. מסכים לכל מילה. הנושא של תהליכים ראשוניים מאוד מרכזי – ואני שמח שהתייחסת אליו. מורגש שאת חשה אותו לעומק, שאת נותנת לו מקום מכובד ומכבדת את המרחב שהוא זקוק לו. מאוד משמח:)
יקיראריה שלום ותודה על ההדהוד המעניין. ניסוח מאוד יפה.
אני חושב שביון היה מסכים עם הניסוח הזה, אבל אולי היה מוסיף את ההקשר של O, המציאות האולטימטיבית, או האמת. כלומר, מבחינתו, אותן מחשבות ללא חושב, קשורות לאוקיינוס הממשות האופף אותנו, מישור O. הן עדיין אינן בתצורה שניתנת לחשיבה על ידי כלי החשיבה האנושי, אלא בתצורה אל-חושית, טרום-צורנית, שאינה מובחנת, שבה ההבחנות עדיין מעורבבות.
מבחינת ביון המציאות הזאת קיימת והיא שקולה ל"אמת". האמת הווה. האמת אינה זקוקה לחושב, אולם עשויה להתפתח עד מישור K, עד ליכולת להיות נחשבת על ידי חושב.
ביון כותב על ההבחנות בין אמת לשקר בפרק "שקרים והחושב" (בספר "קשב ופרשנות"): "באופן טנטטיבי, ניתן לסבור שההבדל בין מחשבה אמיתית לבין שקר טמון בעובדה שהחושב נחוץ מבחינה לוגית לקיומו של שקר אך אינו נחוץ לקיומה של המחשבה האמיתית. אין צורך במישהו שיחשוב את המחשבה האמיתית: היא ממתינה להופעתו של חושב, והוא [החושב] משיג משמעות באמצעות החשיבה האמיתית. [לעומת זאת] לא ניתן להפריד בין השקר לבין החושב אותו. החושב חסר כל ערך עבור האמת, אך האמת נחוצה לחושב מבחינה לוגית. משמעותו תלויה בהצלחתו להרהר במחשבה, אך המחשבה עצמה נותרת ללא שינוי.
השקר, לעומת זאת, זוכה להתקיים הודות לקיומו המוקדם מבחינה אפיסטמולוגית של השקרן. המחשבות היחידות אשר נזקקות באופן מוחלט לחושב הן שקרים. הנחתו המובלעת של דקארט כי קיומן של מחשבות מניח את קיומו של חושב תקפה לגבי השקר בלבד" (עמ' 138). בסוגריים המרובעים יש תוספות שלי.
לסיכום – אני חושב שביון היה תומך בניסוח שהצעת, אבל מוסיף לו את ההקשרים של מציאות אולטימטיבית – O – אמת.
יקירהיי ללי, הדגשת באופן נהדר את הקישור בין היכולת לשאת תסכול, היכולת להיות במגע עם אמת, וצמיחה נפשית. זהו אכן סוג של "שילוש קדוש" ובסיסי בחשיבה של ביון. בהקשר זה ביון מדגיש גם את הבדל המכריע בין התחמקות מתסכול, לבין "שהייה עם" תסכול. כמו כן, הזכרת, בצורה יפה את האפשרות של "מיכל מתווך מעבד" שיכול לסייע כאשר התסכול חורג מיכולתנו האישית לשאתו.
תודה רבה ששיתפת! יקיריופי של תגובה עמית. הצפת נושאים נהדרים שנמצאים בדיוק באזורים שהקורס עוסק בהם: אילתור, חידוש למול מבנים קיימים. ובוודאי הנושא של חוסר-שליטה, כלומר היכולת לשאת את חוסר-השליטה שבפגישה, קשור הדוקות ליכולת להיות באי-ידיעה ובמגע עם אמת. תודה
היי ללי מאוד מתחבר לדברים שכתבת.
1. יש מושג פסיכואנליטי שמתאר הלך רוח יצירתי כ"רגרסיה בשירות האגו". ואפשר לחשוב שמי שהעצמיות לא מספיק מבוססת אצלו, הרגרסיה עלולה לא להוליד יצירתיות אלא כאוס.
2. דימוי שתמיד חוזר אליי הוא של אינדיאנה ג'ונס שצריך לצלוח נקיק על פני גשר שהולך ומופיע עם כל צעד וצעד, ותלוי ב"צעד של אמונה".
יקירהיי רות, כמה תגובות:
*אפשר בהחלט לחשוב על סימפטומים גופניים כעל רכיבי ביתא לא מעוכלים, יש שמתייחסים לזה כ"הזדהות השלכתית לתוך הגוף". ביחידה הבאה "מיכל-מוכל" תראי שבריטון מונה 3 אפשריות לסילוק רכיבי ביתא לא מעובדים – כאשר יש חסר בפונקציית אלפא או כאשר הנסיונות להזדהות השלכתית לא צולחים/מספקים: 1. לסמפטומים גופניים או היפוכונדריה 2. לביטוי-בפעולה (אקטינג-אאוט) 3. סילוק לשדה התפיסתי בצורת הלוצינציות תפיסתיות שונות.*ביון מתאר מפגשים בהם יש תנועה בין K (תהליך של למידה רגשית) לבין K- (כלומר K במינוס) כאשר יש התרחקות מהיכולת ליצור חיבורים ולהתפתח.
*יפה לראות את החוויה של כשל אמפטי כמתקפה של רכיבי ביתא או אפילו של רכיבים ביזאריים.
*שאלה יפה לגבי רכיבי הביתא, שאני רוצה להתייחס אליה אבל לא לסגור אותה סופית כדי לאפשר עוד לפתח ולהתפתח. אני גם לא רוצה להפוך את הרכיבים האלה ל"דברים", כלומר לעשות להם קונקרטיציה הדוקה מידי…ובכל זאת…
עקרונית, נראה שיש משמעות למושג רכיבי ביתא רק בהקשר של מערכת נפשית, כמסמנים את המפגש הראשוני והגולמי בין הממשות לכלי האנושי, כפי שהיא נרשמת בחושים. אפשר לראות אותם כסף החלקיקים שמרכיבים את הריצוד התחושתי הגולמי, כפי שאוגדן מתייחס לעמדה האוטיסטית-מגעית וכפי שבהתמקדות מכנים ה- felt sense.
ובכל זאת, יש משהו מסתורי בהזדהות השלכתית, כלומר באפשרות לרוקן רכיבים לתוך נפש אחרת, או באפשרות של נפש אחרת לקלוט זאת, ללא תקשורת נראית לעין או נשמעת לאוזן.
אולי אפשר לדמיין רכיבי ביתא עפים בין נפש לנפש, או רוחשים בתווך של מפגש, אבל מבחינת הגדרה, יש משמעות למושג רק כאשר הוא נרשם בכליי החושים.
מוזמנת לשחק עוד עם האפשרויות האלה…
