היי יקיר,
הקשבתי רוב קשב לדבריך ולא יכולה הייתי להימנע מלשאול את עצמי: האם אין כאן בעצם תובנות טריביאליות המוכרות לכולנו הנעטפות ע״י ביון במעטפת של ״טרנסצנדנצייה״ ומיסתורין?
1. שום כוח הסברי אינו מתווסף ע״י החלפת המונחים המוכרים ״תהליכי חשיבה לא מודעים״ לעומת ״חשיבה מודעת״ במונחים O ו K בהתאמה.
2. התהליך של הפצעה הדרגתית ולעתים פתאומית של סדר והארה מתוך אוסף ראשוני כאוטי של פריטי מידע הוא מוכר ושיגרתי בתהליכי פתרון בעיות בכל התחומים, ואינו ייחודי לסיטואצייה טיפולית. לדוגמאות מאלפות במיוחד מציעה לך לעיין בסיפרו של מקס ורטהיימר Productive Thinking. לחילופין, האזן לפתיחת הסימפונייה הרביעית מאת בטהובן, ושים לב כי הטונליות מתגבשת רק לאחר פאזה של נדידה ועמימות.
3. אין שום חידוש בפתיחות ונטישת העצמי הנדרשת מן התירפיסט. כבר פרויד דרש מן המטפל לתפקד כלוח חלק שעליו משליך המטופל את חומריו.
4. הייחוס של ״טרנסצנדנטיות״ לחומרים ותהליכים שמחוץ למודע הוא יומרני ונעדר צידוק. הפסיכולוגייה המדעית ומדעי המוח יודעים כיום כי כמעט כל התהליכים המנטליים, החל בתפיסה, דרך הלשון, וכלה בפיתרון בעיות הינם בלתי מודעים. האם נרצה לייחס לכל אלה ״טרנסצנדנטיות״? זוהי עוד עדות לניתוק הטראגי הקיים בין הפסיכולוגייה הקלינית לפסיכולוגייה המדעית, הנותן לקלינאים מעין תחושה של ״עמקות״ מיוחדת, המגובה בלקסיקון אידיוסינקרטי, מן הסוג שמציע ביון.
5. דוגמה: האינטרפרטצייה שהצעת לפציינט אודות הקשר בין ״עריכה״ ל״ערך״, בין שהיא קולעת ובין שלא, אינה חורגת מן השיגרה, ובודאי שאין בה שום סממן של מה שהיינו רוצים לכנות ״רליגיוזי״ או ״טרנסצנדנטי״, או ״אינסופי״. אפילו אתה תהייה צנוע מספיק כי האינטרפרטצייה הזאת הרבה פחות מרחיקת לכת מן הפרשנויות שהציע פרויד, מבלי שהתיימר לשום מגע עם עולם המיסתורין. כידוע פרויד התייחס בבוז אל ״התחושה האוקייאנית״.
6. גם היישום, המוזר מעט, של המונחים הקליינאניים, לתיאור מעבר שיגרתי מאי סדר ראשוני לתבנית, אינו תורם דבר מבחינה הסברית.
7. אתה מבקש ליצור את הרושם כאילו קיימת הסכמה כללית לכך שתהליכים יצירתיים הם בהכרח תולדה של ״לוח חלק״, כלומר אי הסתמכות על ידע ועל הבניות קודמות. רחוק מכך. במדע, באמנות, ולמעשה בכל שטח, נתח נדבך של ״יצירתיות״ הוא תולדה של הסתמכות תוך פיתוח של פרדיגמה קיימת, או חריגה ממנה, ובמקרה קיצון החלפתה בפרדיגמה חדשה (תומס קוהן). מציע לך בעניין זה לעיין בפתיחה ל Syntactic Structures של חומסקי, על אודות ״התפקיד החיובי והשלילי של תיאוריות״. אבל אפילו אצל פיאז׳ה, המעבר (״היצירתי״) לסכימה חדשה הוא באמצעות אקומודצייה של סכימה קיימת.
8. השאלה הפסיכולוגית הבאמת מעניינת שהתעוררה אצלי למשמע דבריך ולמקרא כתבי ביון היא: מנין נובע הצורך של תירפיסטים לאפוף את עיסוקם במעטה של מיסתורין, רליגיוזיות, טרנסצנדנצייה, אינסופיות, התמוססת, וכיוצא באלה.
אשמח מאד לקבל התייחסותך.