מירון שלום ותודה ששיתפת במחשבותייך ובהסתייגויותייך, אנסה להתייחס:
אני חושב שהצלחתי לעקוב אחרי קו הטיעון שלך. ובהחלט, בתוך עולם הלוגיקה, אני מוצא בטיעון שלך הגיון חד ובריא.
הוא מזכיר לי קצת את החידות הפרדוקסליות, למשל, כל האנשים שקרנים, אחד מהאנשים אמר: אני שקרן. האם הוא שקרן או דובר אמת? 🙂
חשוב לי להסביר (בלי לבטל את ההסתייגות או את החשיבה הביקורתית המבורכת) שאני קורא את ביון אחרת. זה משקף את דעתי והבנתי בלבד.
להבנתי, הוא אינו עוסק בתורת הלוגיקה (או בענף מתמטי או לשוני אחר) וגם לא בפילוסופיה.
ביון עוסק בניסיון לתאר טיפול נפשי ואת התודעה האנושית כפי שהוא חווה אותם בפרקטיקה.
במקרה זה הוא עסוק גם בנטיה האנושית המתמדת להונאה עצמית, ובמקביל גם בפער בין המימדים/המישורים O ו K (שמוסברים בשיעור הבא).
במובן הזה O, מעצם הגדרתו הוא מעבר לניסוח, ו K מעצם הגדרתו תלוי בניסוח או ברפרזנטציה.
דוגמא מעט קונקרטית: הפער בין אמיתות רגשיות לבין המישור המחשבתי – שפעמים רבות אינו משקף את האמת הרגשית אלא עסוק בהסוואה, סיפורים וסילוף.
לגבי האלהת העמימות – מתוך קריאת תיאורי מקרה והדרכה של ביון אני לא מרגיש שהוא עשה אידאליזציה לעמימות. סגנונו מתערב וברור, מאוד פרשני וקלייניאני. אחד ממטופליו טען שהוא לא מבין מתי לביון היה זמן לא לדעת, כי הוא דיבר יחסית הרבה. להבנתי, העמימות היא שלב בתוך תהליך יצירתי של התהוות, שאמור להתכנס ולהתבטא על ידי התערבות טיפולית כלשהי, לרוב פשוטה ושניתנת לשימוש.
עוד הבחנה ששווה לחשוב עליה – בין "טוען" לבין "חושב" (בשפה של ביון).
מקווה שתגובתי תרמה לך,
בברכה,
יקיר
