היי יעל, אכן, נשמע שהנטיה שלך בעבודה הטיפולית היא "ביונאית" במובן של המשיכה אל הלא-ידוע וההעדפה שלו כנקודת מוצא.
בהקשר למכולול הדברים שכתבת שכולל גם את היחסים בין אי-ידיעה, אובדן-דרך אלוהים ואמונה, עלו לי מספר פסקאות מסוף הפרק "מושג האינסוף אצל ביון ובבודהיזם", שכתבה אסתר פלד בספרה על פסיכואנליזה ובודהיזם. יתכן שהן יכולות לחדד דברים (ויתכן שלא:):
"ביון מחלץ את הביטוי "אמונה" מהקשרו הדתי; לא מפני שאין זה הקשר הולם, אלא כדי להימנע מן הטעינות של המושג הזה, היוצרת מיד נטייה להשתמש בו דווקא כדי להבחין בין דת למדע. עבור ביון אמונה היא הלך רוח חיוני למדען כמו לאמן; כל מי שעיסוקו בלא ידוע חייב תחילה להכיר בכך ששורשיה של כל ידיעה אמפירית נטועים באינסוף, בלא נודע. ממנו נוטל המדען את מה שנדרש לו כדי לדעת… F עומדת ביחס הפוך ל K בשל עיסוקה בלא נודע. K נוטה להתעלם מן הלא ידוע ולהעדיף את הידוע, ואילו F מתעלמת ממה שידוע כדי להניח מקום ללא ידוע…
התודעה האנושית עושה מאמצים רציניים להימנע ממפגש עם האינסוף בגלל ההיבט המתסכל ומעורר הקנאה של מפגש כזה. גם מי שמוכן להאמין, נוטה להאמין באיזו ישות על-טבעית, ובאופן הזה F מאבד את הקשר שלו עם O; ישות על טבעית היא החלופה מסוג K ל- O, היא הידוע הנוטל את מקומה של חווית הלא ידוע (Don't-Know Mind), והיא קשורה בהיעדר סובלנות לתסכול. "אלוהים" הוא ביטוי מסוג K, הוא פרה-קונספציה רוויה שאינה מותירה מקום לאינסוף. "אלוהים" קשור בזיכרון ותשוקה. לכן F בקשר עם O הוא אקט של אמונה ללא אל; לאמונה הזו אין אובייקט." (עמ' 169-170).
תודה ששיתפת!
יקיר