האמת הבסיסית והרחבה ביותר היא שאיננו יודעים. זכור לי עד היום אותו רגע שכנערה צעירה או אולי ילדה על סף הנערות, הבנתי שאינני מבינה. חוויתי זאת כגילוי מסעיר ועצום.
מאז אני אומנם לרוב מחפשת את הידיעה להקיף את עצמי בה, והרבה גם נבוכה להכיר בכך שאיני יודעת להגדיר את הבעיה של המטופלת הזו… אבל לא פעם מרגישה שהידיעה משרתת אותי כסוג של הגנה, ואילו ההכרה באי הידיעה היא סוג של שער לעולם רחב מאד.
לא תמיד – גם לא ברגע זה, אני מכירה בזאת במלוא העמקות של התחושה. ההכרה באי הידיעה היא בעצם תחושה שקשה להגדירה, של הלא נודע. והלא נודע משתרע ברוחב של אינסוף אפשרויות. הוא מגרה בי משהו של יצירתיות, אולי כי הוא מסמל את החופש מה"ידיעה" של "אחרים". יתכן שלרוב הידיעה מסמלת עבורי את האחר המגביל, בעוד ההכרה באי ידיעה מסמלת חופש מכבלים שהסמכות מטילה עלי כביכול – יהא זה מורה, תאורטיקן, אחות בכורה, חברה שמבינה יותר וכו'… אבל תמיד יש בידיעה, בתחושת הידיעה, סוג של גדר. אולי בזה היא שונה מהבנה. הבנה נותנת תחושת רוחב.
בעצם, מהי הידיעה – היא התיחום של ה"נודע" ממשהו אחר, "לא נודע", ובכך מתקיימת מיד תחושת התמעטות. אני יכולה לדבר רק במושגי תחושה, למען האמת, כי באמת איני יודעת. ואם להיות כאן ועכשיו – תחושת אי הידיעה נותנת תחושה של ים רחב, בעוד תחושת ידיעה מיד נותנת לי תחושת מועקה – אולי כי בבת אחת מומחשת גם מוגבלותה, מיגבלתה. הרי אין ידיעה מושלמת, היא תמיד חלקית. ואולי כי מזכירה לי מיד את תחושת אי-הידיעה של חומר שה"יודע" יודע, ואני לא…
לא השתמשתי במילה "אמת", משום מה, אולי כי היא יקרה לי מאד.